המשך... מקווה שתאהבו

היום האחרון שלי כאן. לא שכל כך קשה לי להתנתק, אני שונאת שנאת מוות את כולם פה, את איך שהם התנהגו אליי, התעללו בי תמיד.

אבל ידעתי שאת האנשים במקום שאני הולכת אליו אני הולכת לשנוא הרבה יותר.

"מה את עושה כאן"? הוא שאל.

"באתי להיפרד".

"ממי"?

שאלה טובה... חשבתי.

"הייתי אומר שאין לך ממי להיפרד. גם מי שהיה לך כבר נפרד ממך".

צודק... חשבתי.

"אם את מסכימה איתי, למה באת"?

"מאיפה הבאת את המסקנה שאני מסכימה איתך"?

"כי כך את חושבת, את שקופה, רואים עלייך הכל, זאת הסיבה שהסתירו אותך במשך שנים מבלי אפילו לומר לך למה, לכן אנשים נאלצו למות בשביל להגן עלייך. כל האנשים היקרים לך, זאת אשמתך שהם מתו, אשמתך. וזאת הסיבה שעכשיו אין לך ממי להיפרד"

הוא צדק, ידעתי את זה, ועד היום לא ידעתי מפני מה הסתירו אותי ...

"בטח עד היום אינך יודעת. בטח עד היום זו נשארה בשבילך תעלומה. סוד מואר בעלטה - זאת אומרת לא מואר בכלל".

"אתה צודק". כבר לא ראיתי טעם להסתיר מפניו את מחשבותיי. הוא צודק. אני שקופה. מחשבותיי כתובות לי על המצח.

"את צודקת. המחשבות שלך באמת כתובות לך על המצח בלי שאת יודעת. פשוטו כמשמעו - על המצח. ועכשיו כשאת יודעת את זה זה יכול רק להזיק לך. וכמובן לשרת את המטרה שלי."