שוב נעזבת, שוב לבד,
שוב נשכבת על הצד.
מחשבות את ראשי מסחררות
ואינן משאירות לי מנוס מלבכות.
למה? למה? למה?
הכרית כבר לחה מדמעות.
הכרית ששלי מינקות.
היא ספגה כבר כל כך הרבה דמעות,
כל כך הרבה אבדן ואכזבות.
למה? למה? למה?
קודם הלכה לי האם.
אחר כך הלכה לי אחות.
עכשיו הלכת אתה.
ואני כבר הגעתי לאפיסת כוחות.
למה? למה? למה?
נותרתי בודדה, לבד,
שוב נשארתי בלי אף אחד.
האם אוכל לעמוד במעמסה?
האם יש טעם למסע?
האם יהיה לסיפורי סוף טוב?
או שרק תקווה נכזבת שמוליכה שלל
שוב ושוב?